רק אני והפינלנדיה שלי

שבוע שעבר הייתה תחרות הקוקטיילים השנתית של וודקה פינדלנדיה. כבר עשור לערך שרצה לה התחרות הזאת, ויש לה מקום של כבוד ורצינות בעולם המיקסולוגיה של ישראל. אולי בגלל שהפרס לזוכה הוא טיסה ללאפלנד, פינלנד, לתחרות העולמית. בגאלה מוגשים אווזי בר צלויים עם קונפי נילס.

השנה, אני גאה להשוויץ, מבין תשעת הפיינליסטים היינו ארבעה מ-223. ריי היפה, מקס האיום, ישי היפה-והאיום )זכה מקום שלישי!) ואנוכי, אריאל הלייזגולד. אגב, עוד שניים מהפיינליסטים עבדו בעברם ב-223. אז שש-שלוש לטובתנו.

ועוד דבר שחייב לציין בקשר לתחרות השנה – הרמה בשמיים. התקדמות פשוט פנומנאלית בהבנה וההשקעה של הברמנים, לא עוד החאפריות הישראלית, התחרות עם הרמה הכי גבוהה שראיתי עד היום בישראל. אני מרגיש שהמקיסולוגים מסביבי הגיעו להבנה הבוגרת שגם אם תשקיע חודשים בהתמקצעות יכול להיות שברגע האמת, זה יפגע רק ליד. היה מקסים לראות.

התחרות עצמה מחולקת לשלושה שלבים, או שלוש תחנות, כמו מרוץ מכשולים שכזה, ריאליטי-סטייל. בתחנה הראשונה מכינים חמישה עותקים של קוקטייל 'לונג-דרינק' מבוסס פינדלנדיה כמובן; בתחנה השנייה מכינים אפריטיף; ואז הכיף האמיתי מגיע.

התחנה השלישית היא 'קופסאת ההפתעה', ממש כמו במאסטר-שף, מינוס הקשקשנות של שני, הגרגרנות של רושפלד, הפולניות של אנסקי, והפולניות של כהן. לא יודעים מראש מה יש בקופסא, ומותר להשתמש רק במה שיש בפנים. פתחנו וגילינו: פינדלנדיה 101, וודקה קרמל, ג'ין בומביי-ספייר, וויסקי 'סמוק-הד' (טעם מעושן), מרטיני rosato (בין וורמוט אדום ללבן וכך צבעו ורוד), שוופס ראשן, מיץ אננס, מי סוכר, לימונים, תפוזים, תותים, מלפפונים, נענע וטימין.

המחשבה הראשונה שלי היא להכין וודקה סאוור. ואז אני חושב ללכת אוונגרד, להתפרע – לכתוש את המלפפונים ביחד עם התותים, 'לשטוף' את הקרח עם הוויסקי המעושן, לעשות חצי-חצי וודקה וג'ין ולסגור עם השוופס ראשן.

או אולי עדיף ללכת על משהו קלאסי… כמו 'ווספר מרטיני': וודקה, ג'ין, לילה-בלאן (וורמוט צרפתי), סוגרים עם טוויסט של קליפת לימון. אני מתעורר מהסרט שחור-לבן ששקעתי אליו וגוער בעצמי, "אתה בתחרות!"; חבל, היה יכול להיות קוטייל מרגש.

זה מוכיח את עצמו פעם אחר פעם – האינסטינקט הראשון שלך הוא הנכון.

אני כותש טימין בשייקר, מוסיף פינדלנדיה, סוחט לימון ישר פנימה וגם מלפפון. כן כן, מי מלפפון טריים! סוגר בנגיעה של מיץ אננס. אני מגיש בכוס מרטיני ארוכת רגל וודקה סוואר ארומטי עם רמיזות של אננס ומלפפון. ריח משגע, וטעים נורא.

אני מקבל ניקוד מושלם על סיבוב קופסאת ההפתעה ולוקח את המקום הראשון בתחרות.

קבלתי את אחד מהכרטיסי טיסה הענקיים שנותנים למנצחים בתחרויות, כאלה שעשויים מקרטון. באמת ענק, איזה שני מטר אורך. חשבתי לקחת אותו איתי לשדה התעופה, להתעקש לעשות איתו צ'ק-אין ולהתעצבן כשהם לא יקבלו את 'כרטיס הטיסה' שלי. אבל בסוף נראה לי שאני אתן אותו לאבא שלי, הוא מת על דברים כאלה (במיוחד דברים שהבן שלו זכה בהם!) בטח ייתלה את זה איפושהוא…

מחר אני בלאפלנד. האמת, נורא מתרגש. למרות שזו כבר פעם שלישית.

La Fée Verte

אי שם באביב 2012, בפוסט שכתבתי מברלין הבטחתי "פוסט הזוי וירקרק בקרוב". ובכן, זמן זה דבר יחסי, אז תשעה חודשים לגמרי יכולים להיחשב 'בקרוב'. הירקרקות של הפוסט המובטח נובעת מתוכנו. אז הנה אנחנו, בפוסט אבסינט חגיגי.

אחד מהאימג'ים החביבים עליי הקשורים לאבסינט הוא נהר אירופאי גועש של אבסינט, בצבע ירוק זרחני שכל כך מזוהה עם המשקה. נשמע פסיכודאלי כמו כל הסיפורים של האנשים על החוויות שלהם כתוצאה משתייה של ה"פיה הירוקה". מה שאפילו יותר פסיכודאלי זה שהאימג' אמיתי, לא פרי דמיוני. באוגוסט 1901, כתוצאה משריפת ענק שפרצה במפעל של "פרנו" בפונטליי, מיליוני ליטרים של אבסינט נשפכו לנהר הדובוס. העדויות מספרות על קילומטרים ארוכים של הנהר שנצבעו בירוק. אני מנחש שליושבי הכפרים לאורך אותו קטע של הנהר היה אחלה אחר הצהריים…

רבים מכירים את הסיפורים סביב האבסינט. על האמנים שצרכו אותו על מנת להשתחרר וליצור מבפנים, מטולוז לאטרק דרך המינגוויי (כן, עוד משקה אלכוהולי ש"המינגוויי היה שותה נלהב שלו") ועד מרלין מנסון. על ההזיות והחוויה שהן הרבה יותר קרובות לסמים קשים מאשר לאלכוהול ועל ההתקפים, השיגעונות וכו'. האבסינט גם טוען לזכותו את האקט הסנסציוני ביותר של עולם האומנות המודרני: ואן גוך חותך לעצמו את האוזן ושולח אותה למושא אהבתו. אחחח, הרומנטיקה…

מה גורם לאבסינט, משקה אלכוהולי, להשפיע עלינו אחרת מכל משקה אלכוהולי אחר? תלוי את מי שואלים. כמובן שהרוב משייכים את ההשפעה למרכיב הייחודי שיש באבסינט, זה שנותן לו את צבעו הירקרק, Artemisia Absinthium בלטינית, Grand Wormwood באנגלית, לַעֲנָה גדולה בעברית. מדובר בצמח מרפא שנמצא בשימוש כמעט מאז ומעולם. הוא אפילו מומלץ בפפירוס מצרי מ-1600 לפני הספירה כבעל יכולות להוריד חום ולהקל על כאבי מחזור. באמת. אם צורכים אותו בריכוזים גבוהים הוא אכן מסוכן. (ג'וני דפ פעם אמר, "כשאתה שותה יותר מדי אבסינט אתה מבין למה ואן גוך חתך לעצמו את האוזן") אבל בשביל להגיע לרמת המסוכנת צריך להכפיל אלפי מונים את הריכוזים הקיימים. ובכלל, יש הרבה משקאות אלכוהוליים נוספים שמשתמשים בו, כמו וורמוט למשל, שאפילו נקרא על השם הצמח "wermut" (מגרמנית).

אז כל הקטע הזה של הלענה לא ממש תופס. מה שהרבה יותר תופס באבסינט, תופס את אלה ששותים הרבה ממנו וזורק אותם על הרצפה, זה אחוזי האלכוהול הדי מופרעים שיש באבסינט. כל הוודקות והוויסקי, הרום והטקילה מסתובבים להם בין ה-35 לארבעים הגבוהים. אבסינט מתחיל ב-55, מגיע עד 72 ולעיתים יותר. שבעים ושניים אחוז. אני לגמרי יכול להבין איך אחרי כמה כוסיות של שבעים ושניים אחוז יהיו כמה אנשים שלא רק יהיו להם הזיות, יש סיכוי טוב שהם גם יתפסו טיסה לפריז, ויחתכו לג'וני דפ ת'אוזן.

מה שיותר הזוי באבסינט, זה הסיפור שלו במאתיים שנה האחרונות. אז משפחת פרנו התחילה לייצר אבסינט ב-1805, משקה שלמעשה ביסס את תרבות האפריטיף באירופה. ב-1870 היו בצרפת 1500 סוגים שונים של ליקרים שהתחרו על משבצת האפריטיף. אבסינט תפס עד מהרה כ-90% מכל משקאות האפריטיף שנשתו ברחבי צרפת. כמעט בכל בית קפה ובר בפריז, כל יום בחמש אחה"צ הוכרזה "השעה הירוקה" (l'Heure Verte) ואבסינט הפך למשקה הכי קול ברפובליקה בזכות ההתלהבות הרבה בה אומץ לחיק הבוהמה הפריזאית. העם טעם ורצה גם.

לא רק בצרפת. לקראת סוף המאה ה-19 האבסינט היה האפריטיף הכי פופולארי בעולם המערבי. גם מעבר לאוקיאנוס, באמריקה הצפונית והדרומית, המשקה שבר שיאים. בתחילה אבסינט היה משקה יחסית יקר שיוצר מאלכוהול ענבים, אך כשהפופולאריות שלו גדלה ומתחרים רבים קמו לפרנו, רבים מאותם מתחרים הוזילו עלויות על ידי שימוש באלכוהול נחות וזול. ואז זה הגיע להמונים. הם כל כך התלהבו שהאבסינט הפך למשקה האלכוהולי המועדף של המעמד הנמוך, גם בגלל מחירו הנמוך וגם בגלל אחוזי האלכוהול הגבוהים. האיגודים החזקים של מגדלי הענבים ויצרני היין בצרפת לא התלהבו והתחילו להפעיל קשרים על מנת לאסור מוצרים 'לא טבעיים', כמו למשל אבסינט. הם שכרו רופא חוקר שהמציא את הביטוי absinthism ופרסם מחקרים רבים אודות ההשפעות ההרסניות של צריכה מוגברת של אבסינט.

הקמפיין תפס תאוצה, לא רק בצרפת, בכל אירופה וגם באמריקות. ואז, ב-28 באוגוסט 1905 עובד כרם צרפתי בשם ז'אן לאנפריי שחי בכפר קטן בשוייץ סגר להם את הפינה. הוא התעורר ב-4:30 בבוקר, כמו בכל בוקר, עם שוט של אבסינט מעורבב עם שלוש מידות מים. זה מה שהוא שתה בהמשך היום:

  • מיד אחרי שסיים, עוד שוט של אבסינט עם מים

  • בדרך לכרם, ב-5:30, הוא עצר במסבאה ושתה קרם-דה-מנט עם מים וקוניאק עם סודה

  • עם ארוחת צהריים, שלוש כוסות של יין אדום מעשה ידיו (היין של ז'אן היה ידוע בכפר כבעל ריכוז האלכוהול הגבוה ביותר(

  • הפסקה נוספת ב-15:00, שתי כוסות יין נוספות

  • ב-16:15 הוא קיבל כוס יין נוספת מעמית לעבודה

  • ב-16:30 סיים לעבוד ושתה קפה עם ברנדי בבית קפה ליד הכרם

  • חזרה בבית קצת אחרי חמש, ליטר נוסף של היין שלו

  • עוד קפה עם מידה הגונה של ברנדי חזק מעשה ידיו (הוא היה מסור מאוד למלאכה, המאדרפאקר הזה)

ואז הוא התעצבן על אשתו על כך שהיא לא צחצחה לו את המגפיים, היא התעצבנה חזרה, אז גיבורנו הלך לחדר השני וחזר עם רובה וירה בה, ירה בביתם הבכורה ובביתם התינוקת. בנתיחה שלאחר המוות התברר שאשתו הייתה בהריון עם בן. הוא ניסה להתאבד ולא הצליח, ירה לעצמו בלסת ואיבד הכרה. לאחר שהתעורר ועד סוף ימיו, טען ז'אן בתוקף שהוא לא זוכר דבר מהרציחות.

ז'אן לאנפריי הוריד את השאלטר על תעשייה של $100,000,000. זה שהוא שתה מבחר נרחב של משקאות אלכוהולים באותו היום לא שינה. כולם נתפסו על האבסינט, וכבר שנה אחר כך, ב-1906 בלגיה הוציאה את האבסינט אל מחוץ לחוק, הולנד ב-1908, שוויץ ב-1910, ארה"ב ב-1912 וצרפת נכנעה אחרונה ב-1915.  אבל! – עברו להם תשעים שנה והאבסינט שוב חזר אל חיק החוק ב-2005. מה קרה פתאום? כלום. סתם התאפסו על עצמם, כמו שבמידה רבה קורה עכשיו עם קנאביס. אנגליה אגב מעולם לא הוציאה אבסינט מחוץ לחוק.

ודבר אחרון. הרבה מההילה והמסתוריות סביב המשקה האדיר והעמוק הזה נובע מצורת השתייה הייחודית של האבסינט, על ידי טפטוף מי קרח דרך קוביית סוכר המונחת על "כפית אבסינט", כף כסף שטוחה מחוררת ויפיפיה. לאבסינט, אגב, בניגוד לליקרים אחרים, לא מוסיפים סוכר במהלך הייצור ולכן טעמו נשאר מריר, כמו הטעם המקורי של הלענה.

לסיום, מתכון ל-Sazerac שלנו מ-223 (הסיפור על הקוקטייל המדהים והחשוב הזה יבוא בפוסט אחר, ברשותכם):

מרכיבים:

40 מ"ל ריטנהאוס ריי וויסקי

20 קורבוזיה VSOP

דש אבסינט

קוביית סוכר

2 דש פיישוד'ס ביטרס

2 טוויסט קליפות תפוז

קוביית קרח ענקית

אופן ההכנה:

ראשית לקרר כוס אולדפשן. בכוס ערבוב להוסיף את קוביית הסוכר ספוגה בפיישוד'ס ודש ריי וויסקי. לכתוש עד להמסת הסוכר. להוסיף את כלל המרכיבים למעט האבסינט ולשמור אחד מהטוויסטים לסוף. לערבב בכוס הערבוב עם קרח כ-30 שניות. לבסוף, לצפות את פנים הכוס המקוררת באבסינט, להוסיף קוביית קרח ענקית, לסנן לכוס את תכולת כוס הערבוב ולהוסיף את טוויסט התפוז.

לחיים!

אני טקסט פוליטי? יהה!

שבוע שעבר עשיתי מילואים. כן, אני יודע, לא מתאים לאימג' שלי. אבל האמת היא שאני הכי ב"פ"+30. וואלה. ראיתי את המהלך מתגלגל משתי נקודות מבט. הראשונה, כחייל מילואים עם פרספקטיבה קרובה על ההתרחשות, והשניה, כאזרח דרך הטלוויזיה והאינטרנט (כמעט יצא לי: "והרדיו"). לא סתם יענקל'ה כתב, "דברים שרואים מכאן – לא רואים משם" ובמקרה הזה זה עבד לשני הכיוונים. האמת היא שראיתי את זה גם מנקודת מבט שלישית, של בעל עסק. השבוע הזה לא היה מדהים מהנקודה הזאת, מן הסתם.

להיות בעל עסק כשלי, עסק של אירוח ומצב רוח טוב, זה בעייתי ב"עיתות מלחמה". צריך לגלות רגישות, להיזהר מלגלוש לפסים פופוליסטיים וסנטימנטליים, אבל גם לדאוג לפרנסה. אז כן, אני שם מוזיקה קצבית ומגיש קוקטיילים בזמן שבאשדוד קירות הממדי"ם רועדים. אפשר להסתכל על זה כלא רגיש. מצד שני, נגיד שהמצב היה הפוך והיו נופלים טילים על תל אביב בערימות והבר היה סגור וכולנו היינו מתחבאים במרחבים מוגנים, לא הייתי נעלב אם החברים בבאר שבע היו מורידים צ'ייסרים בפורום. מצד שלישי, לא העלתי סטטוס לדף של 223 בפייסבוק שמזמין את תושבי הדרום ל10% הנחה על כל התפריט.

כל זה מתקשר לתובנה שהייתה לי.

דובר הרבה על ה"חסם הפסיכולוגי" של תל אביב וירושלים. ששתי הערים האלה הן מחוץ לתחום, ושמייצגות איזה קו אדום שישראל כל הזמן אומרת לחמאס "דיר באלק אם תעברו את הקו הזה". והייתה התרעמות, די מובנת, של הפריפריה על למה הקו האדום הזה לא עובר יותר קרוב לבית שלהם. או במילים פשוטות, למה זה בסדר שנופלים טילים על אשקלון אבל זה לא מקובל שיפלו טילים על תל אביב. החברים הכועסים מהדרום – והם לגמרי צודקים שהם כועסים, אם אני הייתי גר שם הייתי מתפוצץ מרוב כעס – מרגישים שהחיים שלהם שווים פחות מהחיים שלנו פה בתל אביב. זה אולי ישמע לא פופולארי במיוחד, אבל הם טועים לגמרי.

הסיבה שתל אביב יותר "חשובה" במירכאות מערי הפריפריה לא קשורה לאנשים עצמם. ברור שאף אחד לא חושב שערך חיי תל אביבי גבוה יותר מערך חיי באר-שבעי. זו דמגוגיה מניפולטיבית ומפגרת. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שתל אביב היא המרכז הפיננסי והתרבותי של המדינה, כמו שירושלים היא המרכז השלטוני והדתי של המדינה. ולכן, גם אם זה מבאס לשמוע, עצם התפקוד של שתי הערים האלה, של המוסדות והעסקים שפועלים בתוכן, חשוב למדינה יותר מהתפקוד הכולל של אשקלון. סורי.

ובאמת חברים, לא צריך להיעלב מכל דבר. אנחנו לא נגד אף אחד, אבל גם לא צריך לעוות את המציאות. ואפשר לקחת דברים בקלילות, אפילו עם קצת הומור. אחרת איך העם היהודי היה מחזיק מעמד? למשל, הייתה כתבה באחת ממהדורות החדשות על איך ה"מצב" משפיע על העסקים בדרום. זו הייתה כתבה עם טוויסט. המנהל של מלון הולידיי-אין באשקלון אמר שלמרות שבעונה הזאת הוא בדרך כלל בעשרה אחוז תפוסה, בגלל כל צוותי החדשות מהארץ והעולם שהגיעו לעיר הוא עכשיו בכמעט חמישים אחוז תפוסה. סחתיין! הראו בכתבה שוט של הלובי של המלון, צנוע ופשוט. מאחורי דלפק הקבלה היו תלויים שלושה שעונים, לונדון מימין, טוקיו משמאל, ואשקלון במרכז. אותי זה הצחיק.

בפן הכי אישי, הכי בא לי לעשות סיבוב ברים באשקלון ובשדרות. לרדת דרומה, לתת דרינק עם הקולגות המופצצים ולחזק את ידיהם, לצחוק, ליהנות איתם קצת ולהיפרד מעט מהציניות, ואחר כך לעלות בחזרה אל הבועה החמימה והנעימה שלי.

גם הפעם תל אביב הצליחה להימלט בעור שיניה. ספגנו את האוטובוס, אבל טיל לא נפל פה. המחסום הפסיכולוגי לא נפרץ. ולדעתי באמת יש כזה. דמיינו לכם טיל נופל על הבימה, או על מוזיאון תל אביב, על רוטשילד 16 או אחד העם 54. לא סתם אל קאעידה בארה"ב הלכה על מגדלי התאומים, הפנטגון, והמטוס שהופל שהיה אמור להגיע לבית הלבן. לסימבוליקה יש השפעה עצומה עלינו, ההמונים. וזה לא עושה אותנו פחות חכמים או מתוחכמים, פשוט קצת יותר אנושיים.

הטוב, הרע, והערער

בואו נתחיל עם סיפור. פעם, לפני לא כל כך הרבה שנים, סידני פרנק, בחור פשוט שהתחתן אל תוך המשפחה הנכונה, החליט שהוא הולך לעשות "וודקה פרימיום". התקופה היא אמצע שנות התשעים ועבור רוב העולם וודקה זו מילה נרדפת ל"אבסולוט", ולהפך. למעשה, עוד לא היה קיים בכלל המושג "פרימיום". אבל לסידני כבר הייתה הצלחה אחת לא מבוטלת לזכותו. באמצע שנות השמונים הוא שם את ידיו על זכויות היבוא לארה"ב של משקה אלכוהולי איזוטרי ואלמוני לחלוטין. אפילו השם של המשקה היה על גבול ההזוי, "ייגרמייסטר". השאר, גבירותיי ורבותי, כמו שאומרים, הוא היסטוריה. פרנק שיחק אותה בגדול והוכיח שהוא מאסטר שיווקי.

ונחזור לוודקה. פרנק החליט שהוא רוצה לייצר מותג וודקה יוקרתי במיוחד לקהל האמריקאי. איפה הכי כדאי לייצר מוצר שכזה? באירופה. ומה ייחד את הוודקה של סידני פרנק? המחיר. "גריי-גוס" וודקה פרצה לשוק עם תג מחיר גבוה פי ארבע מאבסולוט, וסלוגן שהיום, בראיה לאחור, נשמע ממש ילדותי "World's Best Tasting Vodka" :. אבל סידני בטח יגיד לנו לקחת את הרטרוספקטיבה ולדחוף אותה עמוק. גריי-גוס למעשה המציאה את פלח השוק של פרימיום וודקה (או היום: "סופר פרימיום") וסללה את הדרך לעשרות מותגים חדשים. אחרי פחות מעשור, ב-2004, סידני מכר את גריי-גוס לקונצרן הענק בקארדי-מרטיני עבור 2.2 מיליארד דולר. פרימיום או לא פרימיום?

הוודקה שיחקה אותה בענק. קטגוריה חזקה, יציבה, ובעיקר מאוד ידידותית למשתמש. הטעם הלא-קיים של הוודקה מאפשר משחק טעמים-נלווים כמעט אין סופי. מיקסולוגים משחר האנושות יצרו קוקטיילים מאוד מאוד מגוונים עם הוודקה. כמעט כל טעם שרוצים להלביש על קוקטייל מבוסס וודקה הוא אפשרי. לוודקה אין הרבה מה להגיד בזכות עצמה ותכל'ס, אם נהיה כנים, אם אתם בקטע של וודקה טוניק, למשל, אני הייתי ממליץ להקפיד דווקא על סוג הטוניק שאתם בוחרים לערבב עם הוודקה שלכם (ולווא דווקא על מותג הוודקה). אבל כמו כל סיפור אבולוציוני, גם הוודקה כנראה מגיעה לפירקה. די, מספיק. התבגרנו, עברנו הלאה. ואפרופו טוניק, אם יש מותג אלכוהול שהטוניק חב לו את חייו זה הג'ין. כי בלי ג'ין, מהו טוניק?

כרגע יש טרנד ג'ין אדיר באירופה. אפשר להגדיר את הג'ין כבן דודה האינטיליגנטי של הוודקה. ג'ין נרקח מדגנים ממש כמו וודקה, אך מוסיפים לו טעמים, מיני 'ספייסז' שונים, כמו ערער למשל. ערער, למרות שנשמע הכי מזרח-תיכוני שיש, הוא למעשה juniper שהם השיחים שמתגלגלים להם במדבר במערבונים אמריקאים. אתם מכירים את הסצינה: האקדוחן מגיע העירה, השריף יוצא לפגוש אותו, התושבים מסתגרים בבתים, וברחובות העיירה הנטושה אנחנו רואים את כדורי הערער נישאים ברוח המאובקת.

הכי ג'ון וויין.

מכיוון שלג'ין מוסיפים טעמים בזמן הייצור, ישנו הבדל של ממש בין המותגים השונים, ואפשר להשתמש בהבדלים האלה בהכנת קוקטיילים. על קצה המזלג: בומביי-סאפייר הוא מאוד ספיריטי, אלכוהולי, עם טעמי ערער מודגשים. ביפיטר (שהיה אחד הג'ינים החביבים על שאול אברון ז"ל, ריספקט) הוא מאוד מתובל וניתן ממש להרגיש את העשביות. 'ניו-אייג" ג'ין כמו הנדריקס מביא אותה במלפפונים, ופרחים והדרים בקול תרועה. יש המון פוטנציאל ועומק בקטגוריה ואכן מיקסולוגים מכל העולם כבר חוגגים.

האם יגיע הטרנד לישראל? יגיע. לא נראה לי שהג'ין אי פעם יצליח להאפיל פה על הוודקה, אבל יש מצב לטרנדון. (אגב, שני הטרנדים העולמיים הקודמים, טקילה ורום, דילגו על ישראל ובשבוע הבא נסביר למה.) אבל אנחנו, החברה ואני, המילייה המיקסולוגי של תל אביב ואנוכי, נוביל את הטרנד. לא נטען שהיינו הראשונים לזהות ולפעול וספק רב אם נצליח לגייס את דן כנר לקריין עבורנו אבל, בכל זאת, החורף הזה נצלול לנבכי המשקה המרתק הזה ונראה לכם מה אפשר מקצת דגנים, קצת תיבול, והרבה כוונה טובה.

אחידות זו אומנות

תקציר הפרקים הקודמים: פייטרו ואני יושבים בהונג-קונג 118 קומות באוויר ומדברים על ה-"הארד שייק" למי שלא סגור על העלילה, הדמויות ובמה שבאמת נאמר בין השורות, אפשר להעיף מבט כאן

אז ה"הארד שייק", אותה דרך אסיאתית ייחודית ומאוד תיאטרלית לנער את הקוקטייל לפני סינון גרמה לי לחשוב. בשביל לבצע את זה כמו שצריך – ובמקרה הזה, אם אתה לא מבצע ממש כמו שצריך אתה תיראה די מגוחך – צריך להתאמן. והרבה. והשאלה היא בעצם, למה? האם תיאטרליות משפרת את הקוקטייל הסופי, מבחינת טעם או נראות? לא. ובכל זאת ברמנים אסיאתים משקיעים מאמץ לא מבוטל בשביל לעשות את ה"סונג & דאנס" הקטן הזה במושלמות ואחידות אופיינית. אופיינית למי? לאסיאתים. וכך, לאחר יותר משבוע, אני סופסוף מגיע למה שבאמת רציתי לדבר עליו.

בביקור הזה באסיה (ואני אומר אסיה ולא סין כי הונג-קונג, למרות המטען הגנטי, זה לא סין) דבר אחד היה מאוד בולט: כולם לוקחים את מה שהם עושים הכי ברצינות. פקידת הקבלה במלון, עוזר הברמן, שומרי הביטחון שבדקו כניסה בתחרות, נהג המונית, במסעדות, בשדה התעופה, בחנויות הסקס ובבתי המרקחת – כולם עושים את העבודה שלהם מושלם. טיפטופ. מתקתקים את היבשת. זה מדהים. המוכר בפיצוציה, גם בשתיים וחצי בלילה, לא יקרא מגזין או יראה טלוויזיה מאחורי הדלפק ובקושי ירים את הראש כשהוא זורק את העודף שלך על הדלפק. לא. הוא לא יראה טלוויזיה. הוא יברך אותך לשלום. הוא יניח בכבוד את העודף שלך על הדלפק במגש קטן שמיועד לכך. כשתצא הוא יאחל לך אחלה לילה. 有一个伟大的夜晚!אותו דבר בכל מקום. שירות בדרגת אומנות.

כשפייטרו, המיקסולוג הראשי ב-Ozone Bar הנחשב בהונג-קונג, ואני מדברים על כך אני מביט מסביבי על צוות העובדים שלו, על איך שהם זזים בזמן העבודה, איך שהם מבצעים פעולות כמו קילוף, מזיגה, הגשה, ניגוב הבר ופוליש של השייקר. האחידות פשוט מפעימה. ולא רק אחידות התנועה של ברמן אחד אלא האחידות של התנועות בין כולם. החבר שם מגיש את התפריט לאורח בדיוק באותו האופן שבו הגיש לי את התפריט חבר אחר. וזה עובד על הכל. אני שואל את פייטרו איך זה אפשרי והוא צוחק: "Welcome to Asia buddy", הוא אומר, ממלכת ה"תעשה את זה שלוש-מאות פעם עד שיצא בדיוק". אחח, מיאגי-סאן, אני גם רוצה לתפוס זבוב עם צ'ופסטיקס!

"אתה יודע", פייטרו אומר לי, "בברים הנחשבים בטוקיו, כשאתה מתחיל לעבוד בתור עוזר ברמן, שנים יעברו עליך בפוליש כוסות, חיתוך פירות, סיתות קרח וצפייה בברמנים עובדים לפני שיתנו לך לגעת בשייקר. האגדה אומרת שבע שנים, אבל אני יודע שמדובר 'רק' בשנתיים שלוש." אדיר. זה נשמע מוטרף לגמרי, אני מודה, אבל מצד שני תחשבו על איזה ריספקט למקצוע יהיה לאותו עוזר ברמן כשהוא יגיע להכין קוקטיילים. איזה דרייב יהיה לו להכין את הקוקטיילים הכי מוקפדים, הכי מדוייקים שהוא יכול כי כמה זמן הוא השקיע בלהגיע למקום הזה, המקום שסומכים עליו להכין קוקטייל לאורח.

אני לא אומר שאני בעד הרובוטיות האסיאתית, לפחות לא אצלנו. כי הם אסיאתים ואנחנו לא (לפחות לא מאותו חלק של אסיה). מה שעובד בשבילם לאו דווקא עובד בשבילנו (כל מה שצריך הוא רק לדמיין סיני מנגב חומוס) אבל אני כן חושב שאפשר ואפילו כדאי לאמץ את הרעיון שמאחורי הגישה, כי כולם זוכים! האורח מקבל שירות משובח אז האורח מרוצה. מרוצה בבר, ברכבת, כשהחשמלאי בא הביתה, כשהוא קונה רהיטים או מתארח בצימר. וגם נותן השירות מרוויח. דבר ראשון הוא מרוויח כבוד עצמי. הוא עושה את העבודה כמו שצריך, האורח מרוצה, אז הוא מרגיש טוב עם עצמו.

כשאתה מחפף בעבודה אתה אט אט מתחיל לזלזל בעבודה, בחשיבות של מה שאתה עושה ובעיקר באורחים, שמרגישים את זה ומתנהגים אליך בחוסר הכבוד המגיע לך, שמעצבן אותך וגורם לך לחפף אפילו עוד יותר. והרי לך הביצה והתרנגולת. מה שחשוב, זה שזה נכון. אתה חייב לקחת ברצינות את עצמך ואת מה שאתה עושה אחרת אף אחד לא יהיה מרוצה. אה, ועוד משהו שיסגור פה את הפינה וישאיר אותנו עם חומר למחשבה: בסין, כמו ביפן ובאסיה כולה, אין טיפים.

רק אני והשקשוק שלי

טוב. אז נתחיל עם התחרות. לא ניצחתי. הייתי בטוח שהפעם זה שלי, אבל המזל הישראלי, כמו בכל ענף ספורט (?) שיחק אותה שוב. מאוד מבאס, אבל, האמת, זו היתה לגמרי אשמתי. תנועה אחת לא נכונה, כוס אחת שנפלה ובזה זה הסתיים. ובשנייה שזה הסתיים התחיל טיול מאלף בסין, מלא אנקדוטות משעשעות ותובנות מרתקות.

זו הייתה הפעם הראשונה שלי במזרח, פעם ראשונה של להיות מיעוט. לא, באמת, זו חוויה, בשבילנו, "האדם הלבן", שאנחנו לא רגילים אליה. אנחנו רגילים להיות הרוב, להיות הצבע השולט. אז להסתובב במקום שכ-ו-ל-ם נראים שונה ממך, שכולם נועצים בך מבט כי אתה השונה, זה לא רע. מומלץ אפילו. אתם יודעים, בשביל לקבל קצת פרספקטיבה, לסגל קצת ענווה וצניעות. מרתק.

העולם המערבי – אנחנו – נוטה לראות עצמו בתור המרכז, כמקור שממנו הכל נובע. קצת כמו פעם, לפני כמה שנים, כשחשבנו שהכל סובב סביב כדור הארץ. לא פלא שקפצו לחסל את גלילאו בשנייה שהוא אמר שאנחנו לא המרכז של הכל. אז אם אנחנו לא המרכז של היקום, לא המרכז של הגלקסייה שלנו, אפילו לא המרכז של מערכת השמש אז, לעזאזל, לפחות שנהיה המרכז של העולם הזה. אז זהו, שלא. בסין זה לא מרגיש כאילו הם בצד. לא בבייג׳ין שלמרות שהיא כל כך ענקית, ששלושה רחובות על המפה לוקח חצי יום לצעוד, עדיין מרגישה נורא כפרית ופרובינציאלית, ובטח שלא בשנחאי המאלפת והמערבית כביכול. זה מרגיש שם מאוד מרכז, לגמרי מרכז. זה מרגיש כאילו אם אנחנו נעלם, אם החצי הכדור המערבי יתמוסס לים, הם בקושי ירגישו.

אבל האמת רציתי לדבר על משהו אחר. את הטיול סיימתי בהונג קונג. בהונג קונג יש את הבר הכי גבוה בעולם. תרתי משמע. הבר, Ozone Bar, יושב לו בקומה ה-118 של מלון הריץ קרלטון ומשקיף לו בדרמטיות על העיר ומפרץ ויקטוריה. בבר יש מלא ברמנים סינים. לא מפתיע. אבל הברמן הראשי איטלקי דווקא, חבר נורא נחמד בשם פייטרו. אז דיברנו פייטרו ואני. על מה כבר נדבר, מלבד היסטוריוסופיה? על אלכוהול בכלל, קוקטיילים בפרט, וכך התגלגלה השיחה ל-Hard Shake. למי שלא מכיר, ותכלס למה שתכירו, מדובר בדרך ספציפית, made in Japan, של לנער את השייקר. בבקשה לצפות:

אז ה-Hard Shake דורש מהברמן לשקשק את ידיו מעלה ומטה, פנימה והחוצה, מעלה ומטה, פנימה והחוצה, בתנועה עגולה וזורמת. שיגעון. ואני הראשון שיודה, בפה מלא בעוף חמוץ מתוק, שזה נראה נהדר. לצפות בברמן מבצע Hard Shake כמו שצריך זה יופי. בתנאי אחד: שהברמן הוא פאקינג אסיאתי! זו המסקנה שהגענו אליה, פייטרו ואני. נורא קשה להסביר את ההיגיון מאחורי המסקנה הזאת, אבל תאמינו לי, היא נכונה. גברים אסיאתים הם (וסליחה על ההכללה וכו׳) קטני קומה, צרי גיזרה ובאופן כללי, קומפקטים. וזה לעיתים נורא נוח, במיוחד בנסיעות. וכשגבר אסיאתי מבצע Hard Shake, עם המנעד הפיזי שלהם, זה עובד. אבל, וכאן מגיע ה׳אבל׳ המהדהד, גבר מערבי, רחב גיזרה, עם שערה או שתיים על החזה וזיפים שגדלים בפחות משבועיים, זה פשוט לא נראה טבעי. מגוחך אפילו. כי מה הקשר. זה כמו כל החברה שחוזרים מהודו ולובשים סארי או מה שזה, צובעים לעצמם נקודה על המצח ומנענעים את הראש מצד לצד. מה הקשר? לא באמת, מה הפאקינג קשר? בילית במדינה כמה שבועות – בסדר, בסדר, כמה חודשים – אז אתה כבר לוקח על עצמך את כל ההיסטוריה והתרבות והקונוטאציות הסוציואליות שלהם? אם אתה לא הודי אז תשעים ושמונה אחוז סבירות שאתה לא נראה טוב בכתום. אז למה להתעקש, למה לנסות להיות מה שאתה לא? יש מקום וזמן ומטען גנטי לכל דבר. אתה יכול לנסות ולהלחם, לעשות דווקא אפילו – נולדתי להורים תימנים מקריית אתא אבל אני הולך רק לאודישנים לתפקידים של גברים מזרח אירופיים – ומדוע בבקשה מבקש אדוני לעשות כדבר הזה?

האמת, גם זה לא מה שרציתי לדבר עליו. אבל אני קצת עייף, וקצת עמוס, וגם הלייזגולדת מחר וצריך להיערך – אז נגיע, סופסוף, למה שבאמת רציתי להגיד, בשבוע הבא.

שניים סינים ובקבוק שמפנייה גדול

ממש מחר, או שזה כבר היום, אני נוסע לתחרות ברמנים בבייג'ין. ה-תחרות. נציגים מכל העולם יהיו? יהיו. קוקטיילים מוטרפים יהיו? יהיו. אני עם חליפה פצצה ושפם טרי אהיה? אהיה גם אהיה.

כל שנה איגוד הברמנים העולמי עורך את תחרות הקוקטיילים שלו. נשלח נציג מכל מדינה – 56 מדינות השנה! – ובחלקי נפל הכבוד לייצג את מדינתנו הקטנטונת, החמימונת, מחוסרת-הליים אך שופעת החלב והדבש. איזה יופי! זה אכן כבוד גדול, וכיף אדיר. אני הולך לפגוש קולגות מכל העולם, לבלות חמישה ימים עם אנשים שהמוח שלהם מכוון-מיקסולוגיה ממש כמו שלי. אין כיף מלהעביר זמן עם אנשים שמכויילים ממש כמוך. כמו שלרואה חשבון זה הכי כיף ומגניב ומשגע להשתתף בכנס של רואי חשבון, לבלות זמן עם אנשים שניכויי מס במקור עושה להם את זה – אין על זה!

התחרות מתבססת על הגרלה. כלומר, בשלב הראשון כל אחד מהמשתתפים מגריל את הקטגוריה שבה הוא יתחרה, ואת 'בית המותגים' שמתוכו הוא מוכרח להשתמש לפחות במרכיב אחד. אז יש לנו שתי הגרלות והתוצאה של שתי ההגרלות האלה קובעת תכלס איזה קוקטייל אתה הולך לעשות.

חמשת הקטגוריות הן: Before Dinner / After Dinner / Long Drink / Sparkling Drink / Fancy

ובנוסף לכך כאמור יש את בית המותגים. בחלקי נפל 'רמי קוואנטרו'. סבבה, אין תלונות כאן. אבל אז התבאסתי רצח. למה? כי נפלתי… "נפלת חזק ותודה שאתה בכלל לא שולט בקטגוריה שלך". מבין חמשת הקטגוריות הכי מבאסת היא ללא ספק הספארקלינג. למה? דבר ראשון כי ארבעת הקטגוריות האחרות הן 'פתוחות'. כלומר, יש לך את החופש לבחור על איזה בסיס יהיה הקוקטייל שלך, ולאיזה כיוון לקחת אותו. בקוקטיילים מבוססי שמפנייה אתה חייב 'לסגור' את הקוקטייל עם שמפנייה. אתה חייב ללכת לכיוון היבש של השמפנייה, להתבסס על קשת טעמים מצומצמת, ולהביא את השוס בניואנסים של טעמים מסביב, לא בלב עצמו של הקוקטייל. גם מאוד קשה להרשים עם ספארקלינג וכמעט בלתי ניתן להפתיע כי הטעם השולט, של השמפנייה, הוא מוכר וצפוי לטועמים.

אבל זה לא מה שיפיל את רוחי. ממש לא. יגעתי ומצאתי ואני מגייס לעצמי דרך הסתכלות פוזיטיבית על כל העניין. הסיכוי לזכות עם קוקטייל ספארקלינג הוא סופר נמוך, אז זה רק יותר מרגש להצליח לעבור את המשוכה הזאת ולהגשים חלום זכייה. אני מניח שכל אחד בכל מקצוע מחפש approval, מחפש את הטפיחה על הכתף, את ההכרה על כך שהוא עושה את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר, בין אם זה להוריד כמה שאפשר את ההחזרים לביטוח לאומי, או להביא לאנשים בראש, בסטייל. אז בסנטר מורם אני צועד לעבר בייג'ין! (או לפחות את הדרך מהמעלית למונית שמחכה ברחוב…)

שבוע הבא פוסט חגיגי מבייג'ין שבו:

1. אחשוף את הקוקטייל שרקחתי

2. אתלונן עוד קצת על הקטגוריה המבאסת בעולם

3. רשמים, תמונות והגיגים מהשטח – אולי אפילו בסינית!